ארכיטקטורה

הפער עד להידרציה

SSR בהזרמה יוצר פער בין הציור הראשון לסיום ההידרציה, וב-Suspense לכל גבול שמגיע באיחור יש פער משלו. בזמן הזה, אקורדיון המבוסס על useState נראה אך אינו מגיב, ואילו אקורדיון המבוסס על <details> עובד מהציור הראשון.

שני מסמכים מציגים אותו אקורדיון ללא תגית <script> כלשהי: אחד מבוסס על `<details>` ואחד מבוסס על `useState`. פתחו את שניהם: הראשון נפתח, והשני אינו יכול להיפתח. אפשר לבדוק זאת בקוד המקור.

המטרה היא אפס רינדורים מיותרים, אפס הפצה גורפת לכל צרכני ה-provider ואפס עבודת פריסה סינכרונית מקוד ה-JavaScript של הספרייה — לא אפס רינדורים, משום שהמצב חייב להתרנדר במקום כלשהו. ברירת המחדל היא אפס JavaScript, ושכבה דקה מתווספת רק כשנגישות מחייבת זאת.

רמות

כל רכיב מצהיר על רמה בקובץ מניפסט שה-build קורא. המניפסט קובע את תקציב הגודל, את בדיקת ה-lint לטוהר RSC, את סדרת בדיקות Playwright ואת תג הרמה בכל עמוד רכיב.

רמה	תקציב	ללא JavaScript	משמעות
Tier 0 RSC — אפס JavaScript בצד הלקוח	0 kB	עובר את סדרת הבדיקות ללא JavaScript במלואה.	המצב נמצא באלמנט מובנה, או שאין מצב. כל Hook של React אסור, כולל useMemo ו-useRef.
Tier 1 מעטפת RSC ואי לקוח דק	≤ 1 kB	התנהגות מצומצמת, המתועדת לכל רכיב.	האלמנט המובנה עדיין מנהל את המצב. JavaScript רק מסנכרן ARIA או מוסיף את מה שחסר בפלטפורמה, כמו זיהוי כוונת ריחוף או סגירה אוטומטית.
Tier 2 רכיב לקוח — SSR לפני הידרציה	לכל רכיב	מציג מבנה HTML משמעותי לפני הידרציה.	נקודת כניסה אחת ללקוח. השרת מפיק HTML המבוסס על אלמנטים מובנים ככל האפשר; ניווט במקלדת, סינון וסנכרון ARIA ממתינים להידרציה.

הרמות הן גם כלי למעבר הדרגתי: בדיקות הסף מופעלות לכל רכיב בנפרד, כך שהארכיטקטורה מתהדקת רכיב אחר רכיב.

מערך השכבות

@gunkin/uiify/hooks       SSR-safe React hooks — the substrate
@gunkin/uiify/core        headless behaviour: focus scope, dismiss layers, anchoring
@gunkin/uiify/elements    native-mechanism wrappers — zero client JavaScript
@gunkin/uiify/components  unstyled components, RSC by default
@gunkin/uiify/styles      optional CSS design layer

שכבות נמוכות לעולם אינן מייבאות שכבות גבוהות. @gunkin/uiify/elements היא המחמירה ביותר: היא רשאית לייבא רק את @gunkin/uiify/core/render וטיפוסים של React.

למה אלמנטים הם שכבה ציבורית

רוב האפליקציות לעולם אינן מייבאות ישירות מ-@gunkin/uiify/elements. השכבה מתפרסמת משתי סיבות.

ראשית, היא מאפשרת לאמת את התכנון. כשעמוד רכיב מציין _מבוסס על elements/dialog_, עמוד האלמנט מציג את מבנה ה-HTML המדויק ואת חוזה ה-data-* שמתחתיו.

שנית, הרכבה: אם מבנה חלקי הרכיב אינו מתאים לעיצוב שלכם, אפשר לבנות רכיב משלכם על אותו חיבור, במקום לממש מחדש את המנגנון.

מודול מצטרף לשכבה רק אם הוא עומד בכל חמשת הכללים: מנגנון מובנה אחד, ללא התנהגות JavaScript, לפחות שני צרכנים ב-@gunkin/uiify/components, מצב שבורר CSS יכול לקרוא, והפחתת כפילות HTML במקום הוספת שכבות תיווך.

המודולים נקראים על שם יכולות הפלטפורמה — details, dialog, popover, invoker — ולא על שם מושגי ממשק. רכיב לעולם אינו חולק שם עם אלמנט, ולכן Modal מבוסס על dialog. לעיון באלמנטים

למה React context אסור ב-Tier 0

העברת המצב ל-DOM אינה מועילה אם החלקים עדיין מתקשרים דרך React context. Server Components אינם יכולים להשתמש ב-context, ולכן Root ו-Item שחולקים provider אינם יכולים להתרנדר בשרת, גם אם ה-HTML שלהם מבוסס כולו על אלמנטים מובנים.

החיבורים חייבים לשרוד סריאליזציה, ולכן החלקים מתחברים דרך HTML: <details name> לקיבוץ, commandfor ו-popovertarget להפניות שהדפדפן פותר, ומזהים הנגזרים מה-props. ערך של useId אינו יכול להגיע לחלקים אחים ללא context.

<Accordion id="faq">
  <Accordion.Item value="shipping">   {/* id="faq-shipping" */}

המחיר: השורש זקוק ל-id. כשאין צורך בהרכבה, הרכיב מקבל נתונים ומרנדר את העץ בעצמו. על Server Components

עיצוב

מראה